¹ ה״א. (וכן הוא בתוספתא ד״ר. אבל בכי״ו ר׳ יהודה).

² הובא ברשב״א בשם ר״ח. וכ״ה ברש״י (ד״ה והרי מגדף).

³ לכאורה צ״ל קסבר ר׳ עקיבה. ואולי גם ר׳ עקיבה הוא מחכמים דפליגי על ר׳ מאיר, והיינו דקאמר קסברי רבנן אין מעילה בקונמות כפשטות הברייתא דלקמן, אבל לפי המסקנה דרבנן דברייתא סברי יש מעילה בקונמות גם ר׳ עקיבה סבירא ליה הכי.

⁴ וכן גרס הר״י מיגש. ולפנינו: ׳כמפרש׳ (וכן כתב רש״י: קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן). גירסת ר״ח הובאה בריטב״א בשם יש גורסין וכתב דאף לגירסה זו הכונה כמפרש דדיניה כבריה כדאמרינן לעיל. אמנם לפירוש ר״י מיגש לעיל (הערה 77) אין הטעם מפני שהוא כמפרש אלא כמו שמפרש דומה לבריה כך גם קונמות כבריה. גם מפירוש ר״ח להלן נראה שאין הטעם מפני שהוא כמפרש אלא דשאני קונמות שהוא כבריה, ראה הערה 87.

⁵ וכן פירש ר״י מיגש שאסר עליו תאנים וענבים אבל רש״י פירש בשתי ככרות. וזה לשון הרשב״א: והר״י הלוי אבן מיגש נראה שפירשה לזו בשני דברים מוחלקין כגון פת ובשר או תאנים וענבים, וכן נמי כתבה ר״ח ז״ל. אולם הר״י מיגש פירש כן משום דאמרינן להלן שחלוקות לחטאות ופירש משום שהם גופים מוחלקים. אבל ר״ח פירש חלוקין לחטאות שהשבועות חלוקות בדינם לענין חטאת אינו ענין לגופים מוחלקים כלל. ולפירושו אין הבדל לכאורה בין שתי ככרות לפת ובשר. וצ״ע.

⁶ מכאן עד ״צרוף״ נוסף בגליון על ידי הסופר.

⁷ רש״י פירש את דברי ר׳ פנחס להלן ׳מתוך שחלוקות לחטאות׳ שאם אכל כזית מזו וכזית מזו חייב שתים אפילו בהעלם אחד. וכתב הרמב״ן נראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן, שלא אוכל מזו ומזו. וכן כתב הרשב״א דלפירושו צריך לומר שלא אמר שלא אוכל משתי ככרות אלו, אלא אמר קונם בשר זה ופת זה עלי ודכוותה בשבועות. וסיים, וכן כתב ר״ח ז״ל. ע״כ. וכלומר גם ר״ח פירש את דברי הגמרא כשהזכיר קונם על כל אחד. אולם בשבועה פירש ר״ח להדיא שלא הזכיר שבועה על כל אחת ואחת אלא אמר שבועה שלא אוכל משתיהן.

⁸ מכאן גם בק״ג מס׳ 4, קטע 2.

⁹ גירסת הראשונים היא דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה משתיהן עלי, וכן הוא בר״י מיגש. וכתב הרשב״א שר״י מיגש ור״ח פירשו את דברי הגמרא דאיירי באמר שבועה שלא אוכל משתיהן. אולם מדברי הר״י מיגש כפי שהם לפנינו נראה שלא נתכוון אלא לפרש שהאומר שבועה משתיהן עלי כנשבע שלא לאכול משתיהן עיין שם וצ״ע. וראה לעיל הערה 4.

¹⁰ כבכתי״מ. ולפנינו: מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות.

¹¹ הרמב״ן הביא פירוש זה בשם ר״ח וכתב: ואיני יודע מהו סח. ור״י מיגש כתב: והאי פירושא לא דייק חדא דמה ענין סתם ומפרש בכאן, אטו לצרופי שבועה דסתם לשבועה דמפרש הוא דמהדרינן כי היכי דנימא חלוקין לחטאות נינהו ולא מצטרפי, לצרופי שתי שבועות דסתם להדדי הוא דמהדרינן. ועוד האי חלוקין לחטאות חלוקין בשיעורן מיבעי ליה דהא לענין חטאות לאו חלוקין נינהו. הילכך האי פירושא לא דייק. ובחידושי הגר״ח החדש ריש נדרים (במכתב, אות ד) פירש דשאני שבועות שחלוקות לחטאות שאין חיובו בשבועה אלא על חילול דיבורו, ואין השבועות מצטרפות לכזית כי לא חילל אלא מקצת דיבור של כל שבועה ושבועה. ואולי יש להעמיס כן בדברי ר״ח שלכאורה הם תמוהים שהרי גם קונמות חלוקין לחטאות ובסתם שיעורו בכל שהוא ובמפרש שיעורו בכזית. וצריך לומר דשאני שבועה שאין חיובו אלא על ביטול דיבורו והכל לפי מה שנשבע אם על כזית או על פחות מכזית. ומה שהן חלוקין בשיעורן היא הוכחה שאין החיוב אלא על מה שחילל דיבורו, ולא חילל אלא מקצת דיבור מכל שבועה. אבל בקונמות כשהזכיר בדבריו אכילה הוא איסור אחר לגמרי מכשלא הזכיר אכילה בדבריו, וקונמות שיעורו בכל שהוא כמו בריה (כגירסת ר״ח) כיון שהקונם הוא שאסור באכילה, אבל אם הזכיר בדבריו אכילה לא אסר עצמו אלא באכילה מככר זה. ואין הטעם משום חילול דיבורו, כי הוא איסור חפצא. ומטעם זה מצטרפין לכזית.

¹² בק״ג: אמאי פטור.

¹³ כבכתי״מ. ולפנינו: קאמר.

¹⁴ כבכתי״מ. ולפנינו: למימרא דסברי.